יום רביעי סטנדרטי. פתאום טלפון.

מהצד השני, בחור מתנשף ונסער.

"הפנתה אותי אליך עו"ד XXX. היא אמרה לי שאתה מעולה בתיקים כאלה" הוא אמר במבטא מזרח אירופאי כבד.

מה הסיפור? שאלתי אותו.

"גרושתי הוציאה לי צו הרחקה מהילד. סתם. מתנקמת בי בגלל שיש לי חברה חדשה."

טרם הספקתי להגיב, הוא הוסיף:

"אתה חייב להבין, הילד אוטיסט, הוא חייב יציבות. אם הוא רגיל לראות אותי בימים מסויימים ופתאום לא ייראה אותי, הוא עלול להידרדר. יש דיון ביום ראשון. זה ממש דחוף"

הזמנתי אותו לפגישה מיד. נכנס למשרד איש גדול, עולה חדש, שבהמשך התברר – עם נפש של פשוש. דאג כל כך לבנו. לא הפסיק לדבר על הקשר המיוחד ביניהם. על כמה הקשר הזה חשוב לו ולילד, עד כמה היציבות חשובה בחיי הילד המיוחד הזה, ועד כמה דאגתו כנה ואמיתית.

קראתי את החומר המשפטי שהוא הביא, והיה לי ברור שמדובר בתלונה קנטרנית ומיותרת.

למחרת הגשתי את התשובה. ארוכה, מפורטת ותקיפה. ונפגשנו בבית המשפט ביום ראשון.

השופט נכנס, וכולם נעמדים. הלקוח ממש רעד.

לא הספקתי להתיישב, והשופט הטיח בעוה"ד של האם את כל טענותיי, אחת לאחת, ואפילו לפי הסדר. עוה"ד ניסתה לתרץ ולהתחמק, ללא הואיל.

התיישבתי בהנאה וצפיתי במחזה, כשלפתע הרגשתי מכה ברגל.

הסתכלתי על הלקוח, שלא בדיוק הבין מה קורה… כולם דיברו בעברית גבוהה…

ואז הוא לחש לי בזעם, במבטא כבד: "קום, תילחם! בשביל מה אני משלם לך?!"

חייכתי אליו ברוך והסברתי לו – אין יותר מה להילחם. ניצחנו. היום אתה רואה את הילד.

"אבל מחר זה היום שלי עם הילד, לא היום" הוא ענה.

"אין בעיה", אמרתי לו, "נדרוש שהילד יגיע אליך כבר היום כפיצוי על מה שהיא עשתה לך".

הוא חשב על זה רגע ואז אמר בשקט – "עזוב, מה שחשוב לילד זה יציבות, אני אראה אותו מחר".