לפני שנים רבות, ניהלתי תיק גירושין קצת יוצא דופן ומאד אמוציונאלי. דיון אחר דיון אנחנו יוצאים מרוצים בתחושת ניצחון, שוב ושוב, במקום שהצד השני יבין שאין טעם להילחם, הצד השני מחריף את המאבק. היה ניכר, שכל הפסד שלהם, נתן להם מוטיבציה להילחם. הם לא יכלו לשאת את תחושת ההפסד שוב ושוב.

כל דיון היה נגמר בזה שהם פשוט ברחו מבית המשפט, מבלי שנוכל לנסות לדבר איתם.

וככה כמה וכמה דיונים.

בסיומו של דיון נוסף, בו קיבלנו את כל מה שרצינו, והצד השני שוב יצא בלי כלום, ראיתי את הפנים שלהם והבנתי שטוב כבר לא יכול לצאת מזה…

אז החלטתי להעלות 2 טענות טיפשיות לחלוטין. כאלו שידעתי שהסיכוי שלי אפסי.

השופט, כמובן, דחה את טענותיי והצביע על הקשיים שבהן. ניסיתי להתווכח איתו, כשברור לי שאני מפסיד.

בסוף הוויכוח, אמרתי לשופט, שאני לא מסכים איתו, אבל מכבד את עמדתו, וכדי לא להכביד על בית המשפט, אני מוותר על הטענות האלו….

פתאום, הפנים של הצד השני, שחוו פעם ראשונה "ניצחון" בתיק, השתנו.

מיד לאחר מכן, הסתיים הדיון.

כשיצאנו, הפעם הראשונה בתיק, חיכו הצד השני מחוץ לאולם ושאלו אותנו ביציאה: "נו, אולי עכשיו נדבר סוף סוף?"