לפנות בוקר. מתעורר מטלפון.

על הצג – לקוח שסיימתי את ייצוגו – הסכם הגירושין אושר וקיבל תוקף, הם כבר חיו בנפרד, וכבר היה להם קבוע דיון לגט ברבנות.

"אתה יודע מה השעה?" מלמלתי לטלפון.

"כן" הוא ענה. "ואני חייב את עזרתך, רק אתה יכול לעזור לי"

"מה קרה?" שאלתי.

"האקסית פה מחוץ לדלת, עם הילד בן ה – 3, דופקת על הדלת כמו משוגעת ודורשת להיכנס"

"מה, היא רוצה לחזור?"

"לא, היא חושבת שיש פה מישהי, והיא השתגעה"

אז תקרא למשטרה" אמרתי לו.

"שכחת?  היא המשטרה!"

נכון… נזכרתי… שוטרת באותה התחנה.

התלבשתי אליו ונסעתי. במשך שעה וחצי ניסית להסביר לה שהיא לא יכולה להגיע ככה ובשעה כזו, ועוד עם הילד (והנשק…).

עשינו הכל על מנת להימנע מדרדור המצב, ולסיים אותו בנועם. היה לנו ברור, שהצדדים יצטרכו עוד להסתדר גם אחרי הערב הזה.

לאחר שעה וחצי, הלקוח נשבר. אמר לה: אני מכניס אותך הביתה, את רואה שאין פה אף אחת, ואז את עפה מפה ולא חוזרת בחיים"

היא הסכימה.

הלקוח פתח את הדלת, והאישה נכנסה, וערכה חיפוש בדירה.

"מה זו השערה הזו?" שאלה

"אמא שלי הייתה פה" ענה.

"ולמה הכיסא נמצא שם?" המשיכה

"כי ניסיתי להגיע למקום גבוה"

אחרי כמה דקות ומשלא מצאה דבר, התיישבה האישה באמצע הדירה וסירבה לצאת. היא התחילה לצעוק שהיא שוטרת ושהיא יודעת שמסובבים אותה ושהיא לא מוכנה לצאת עד שהוא יגיד מי הייתה בדירה.

הבנו שכבר אין כל יכולת לצאת מזה באופן רגוע, ועשינו את מה שנמנענו מלעשות – הזמנו את המשטרה.

כשהשוטרים הגיעו, הם קראו להם למטה. אמרתי ללקוח שירד לבד עם האישה, וידבר עם השוטרים בגובה העיניים ורגוע. אם אני גם ארד, אמרתי, זה רק ידרדר את המצב.

כשהם ירדו והשאירו אותי לבד בדירה, שמחתי לגלות שיש לו פלייסטיישן ומסך גדול.

הדלקתי אותם, ולא הספקתי להתיישב, כשפתאום שמעתי רעשים מוזרים ממרפסת השירות.

כשהסתכלתי, ראיתי בחורה צעירה, שעוברת ממרפסת השירות של השכן, לתוך הדירה חזרה.

"בוקר טוב" אמרה לי. "וואללה, לא נורמלית הגרושה שלו".

הסתכלתי על השעון. כבר היה 5.

בוקר טוב מלמלתי בחזרה….